היי,
שמי עידית ואני מאזור תל אביב.
לפני חצי שנה מצאתי את עצמי נכנסת למקום שבחיים לא חשבתי שאכנס אליו. חנות פאות בשם הפאה.
וזה לא היה לפאה בשביל פורים. התברר לי שאני עומדת לעבור הקרנות לאחר טיפול כימותראפי כטיפול מנע לאחר ניתוח להסרת גידול, ושהתוצאה הצפויה של זה היא נשירת השער.
המליצו לי ללכת לחנות הפאה בבני ברק ולקנות פאה מראש. הלכתי אפילו בלי להבין מה אני עושה. כנראה מרוב הלם.
רק כשהגעתי לשם התפקחתי. חנות שחלון הראווה שלה מלא ראשים ועל כל אחד מהם דגם אחר של פאה. חטפתי הלם.
הבנתי שאני אמורה להשתמש באחד הדברים האלה. על הראש שלי. כי השער שלי עומד ללכת לאיבוד. פתאום קלטתי. התקרחות.!!!
היה לי שער יפה. ארוך עם גוונים בלונד.
אמרתי למוכרת מה אני צריכה ולמה, והם הפנו אותי לאחת בשם רותי. ברגע שהתיישבתי על הכיסא התחלתי לבכות.
לא הצלחתי לעצור את זה. המחשבה על השימוש בפאה הפחידה אותי כמעט יותר מהבהלה על זה שאני חולה.
רותי לא נבהלה. היא התייחסה אליי כאילו שהיא איזה אחות שלי ואמרה לי שאני לא הראשונה שמגיעה אליהם מהסיבה הזאת, ושבדרך כלל נשים יוצאות משם מרוצות.
אמרתי לה: "תראי את זה!" והראיתי לה את השער.
"אני יודעת, חמודה, נמצא לך הכי דומה שאפשר".
לא האמנתי לה. אבל אז היא התחילה להראות לי פאה אחרי פאה, עד שמצאנו פאה ארוכה ויפה, עם שער רך ונעים, בצבע דומה מאוד לשער שלי, שהתאים לי לפנים.
אז תודה, רותי. אני לא יודעת מה הרגיע אותי יותר, זה שמצאתי פאה שהייתה כמעט קוֹפּי השער שלי, או היחס החם, האוהד והסבלני שלך.
תודה לכם
עידית.
